<h1>סמ"ג עשין סימן קל"ב</h1>
<h2>דף ז.</h2>
שנינו בפרק המקדיש שדהו (ערכין כ"ח א') החרים אדם בנו ובתו ועבדו ושפחתו העברים או שדה מקנתו הרי אלו אינם חרמין שאין אדם מחרים דבר שאין גופו שלו (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ו הכ"א). המקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים או הקדיש לנכסיו והיו בהן עבדים הרי גופן קדוש לפיכך אסור ליהנות מהן עד שיפדו, ואין הגזברין רשאין ליקח דמיהן מאחרים ולהוציאם לחרות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחרות אם רצו (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ז—י"ח) כרבנן דרבי בפרק השולח (גיטין ל"ח ב'). אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, כיצד היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו זה שהוא אצלו אין הבעלים יכולין להקדישו, אבל אם לא כפר בו הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא (לשון רמב"ם שם הכ"ב) ויכול להקדישו כמו שמוכיח בפרק הספינה (ב"ב פ"ח א') גבי ההיא דאייתי קרי לפום נהרא. בד"א במטלטלין, אבל בקרקעות שגזלה אחר וכפר בה אמר רב בפ"ק דבבא מציעא (ז' א') אם יכול להוציאה בדיינים הרי זה יכול להקדישה [ו]אע"פ שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה הרי היא ברשות בעליה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ג). גרסינן בפרק מרובה (ב"ק ס"ח ב') ובפ"ק דבבא מציעא (ז' א') אמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם שם הכ"ד). בפרק האומר משקלי (ערכין כ"א א') המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו הרי זה קדוש ופקע השכירות ואם דר בו השוכר מעל (רמב"ם שם ה"ל).
<h2>דף נד.</h2>
אמרינן בפרק הזהב שאין פודין את ההקדשות לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות שנאמר (ויקרא כ"ז ט"ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו, ויסף כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאין גופן ממון. הפודה את קדשיו אין החומש מעכב אלא מאחר שנתן את הקרן יצא הקדש לחולין ומותר ליהנות בו, ומדברי סופרים אסור ליהנות בו עד שיתן החומש שמא יפשע ולא יתן, אבל בשבת משום עונג שבת התירו לו לאכול אע"פ שלא נתן [עדיין] את החומש והרי הגזברין תובעין אותו (רמב"ם ערכים וחרמים פ"ז ה"ג) כדמסקינן בפרק הזהב.
<h2>דף נז.</h2>
אחד קדשי המזבח ואחד קדשי בדק הבית שנפל בהן מום אין פודין אותן לכתחילה אלא בשוויהן ואם עבר וחללן על פחות משוויהן אפילו הקדש שוה מאה דינרין שחללו על שוה פרוטה הרי זה פדוי ויוצא לחולין ומותר ליהנות בו כדאמר שמואל בפרק הזהב (ב"מ נ"ז א'), ומדברי סופרים צריך חקירת דמים וחייב להשלים את דמיו (ע"פ רמב"ם ערכים וחרמים פ"ז ה"ח). מסקינן בפרק המקדיש את שדהו (ערכין כ"ט א' ותו') שמותר לפדות בזמן הזה את ההקדשות של קרקעות שאין ראויות לכילוי ואפילו לכתחילה בפרוטה ואותה פרוטה משליך לים המלח וחכמים דנו שיפדם בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר (עי' רמב"ם שם פ"ח ה"י) כמו שאומר רב יהודה שם שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא. לפיכך אין צריך שלשה וכן נטע רבעי בזמן הזה (עי' ל"ת קמ"ו).
